גישור, בוררות או תביעה: איך בוחרים מסלול

השאלה ״לתבוע או לא״ מנוסחת לרוב באופן שגוי. קיימים שלושה מסלולים עיקריים ליישוב סכסוך אזרחי או מסחרי, ולכל אחד מהם מבנה שונה של שליטה, עלות וסיכון. הבחירה ביניהם צריכה להיעשות מוקדם, ובאופן מודע, ולא כתוצאת לוואי של החלטה להגיש כתב תביעה.

מי מכריע: ההבדל היחיד שבאמת קובע

• גישור. המגשר אינו מכריע. הוא מסייע לצדדים לגבש הסכמה. כל עוד לא הושגה הסכמה, איש אינו מחויב, וכל צד רשאי לקום וללכת.
• בוררות. הבורר מכריע. פסק הבוררות מחייב את הצדדים, ולאחר אישורו בבית המשפט דינו כדין פסק דין לעניין אכיפה.
• בית משפט. השופט מכריע, בהליך פומבי, לפי סדרי דין ודיני ראיות מלאים, ועם זכות ערעור.

גישור

הגישור מוסדר בסעיף 79ג לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ״ד-1984 ובתקנות בתי המשפט (גישור), התשנ״ג-1993. יתרונו המרכזי, מעבר לעלות ולמהירות, הוא החיסיון: דברים שנמסרו במסגרת הגישור אינם משמשים ראיה בהליך משפטי אזרחי. משמעות הדבר שניתן לבחון נכונות להתפשר בלי לשלם על כך מחיר ראייתי אם הגישור ייכשל.

יתרון נוסף הוא גמישות הסעד. בית משפט פוסק את הסעד שנתבע. בגישור אפשר להגיע להסדר שאינו קיים כלל בארגז הכלים השיפוטי: פריסת תשלומים, המשך התקשרות בתנאים אחרים, התנצלות, חלוקת נכסים בעין, או מנגנון לעתיד.

בהליכים אזרחיים מסוימים קיימת חובה להשתתף בפגישת מהו״ת, פגישת מידע היכרות ותיאום, לבחינת האפשרות ליישב את הסכסוך במנגנון חלופי, בטרם יתקיים הדיון הראשון. הפגישה עצמה אינה גישור ואינה מחייבת להגיע להסכמה.

בוררות

הבוררות מוסדרת בחוק הבוררות, התשכ״ח-1968. היא מחייבת הסכם בוררות בכתב, שיכול להופיע כסעיף בחוזה מסחרי או להיחתם לאחר שנתגלע הסכסוך. אם הוגשה תביעה בבית משפט חרף הסכם בוררות תקף, רשאי בית המשפט לעכב את ההליכים ולהפנות את הצדדים לבוררות.

היתרונות: מומחיות של הבורר בתחום, גמישות בסדרי הדין ובלוח הזמנים, חיסיון, ולעיתים מהירות משמעותית. החיסרון המרכזי הוא הסופיות. בית המשפט מתערב בפסק בוררות רק בעילות המצומצמות המנויות בסעיף 24 לחוק, שרובן פגמים בהליך ולא טעות בהכרעה. טעות של הבורר בדין או בעובדה אינה, ככלל, עילת ביטול.

לכן ניסוח סעיף הבוררות הוא החלטה מהותית: האם הבורר כפוף לדין המהותי, האם עליו לנמק, והאם תינתן זכות ערעור, בין בפני בורר נוסף ובין בפני בית משפט בעילה של טעות יסודית ביישום הדין. סעיף בוררות בן שורה אחת, שנחתם בלי לחשוב, הוא אחד המקורות השכיחים לחרטה מאוחרת.

בית משפט

ההליך השיפוטי אינו רק ברירת המחדל. יש מצבים שבהם הוא המסלול הנכון, ולעיתים היחיד:

• כשנדרש סעד זמני מיידי, כגון עיקול או צו מניעה, שאין למגשר או לבורר סמכות לתת ביעילות דומה.
• כשנדרש כוח כפייה כלפי צדדים שלישיים, למשל גילוי מסמכים מגורם שאינו צד להסכם.
• כשהצד שכנגד אינו מגלה נכונות אמיתית להידברות, וכל דחייה משרתת אותו.
• כשנדרשת הכרעה עקרונית או תקדים, או כשהפומביות עצמה היא אינטרס לגיטימי.
• כשיש פערי כוחות משמעותיים בין הצדדים, שהליך הסכמי עלול להנציח.

המסלולים אינם סותרים

בפרקטיקה, מרבית התיקים אינם נבחרים פעם אחת אלא נעים בין המסלולים. תביעה מוגשת, סעד זמני מתבקש, ולאחר שהתגלה החומר בהליכי הגילוי מופנה התיק לגישור מעמדה שונה לחלוטין מזו שבתחילת הדרך. גם ההפך נכון: מגעים שנכשלו מייצרים תשתית ראייתית טובה יותר להליך.

עו״ד גד ליבמן משמש כמגשר וכבורר, ובמקביל מייצג לקוחות כמנהל הליכים שמנהל מגשר או בורר אחר. הניסיון משני התפקידים מוביל למסקנה מעשית אחת: את שאלת המסלול צריך לבחון מחדש בכל צומת בתיק, ולא להחליט עליה פעם אחת בהתחלה.

האמור במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, נכון למועד פרסומו, ואינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו. כל מקרה נבחן לגופו ולפי נסיבותיו, ואין להסתמך על האמור בלא קבלת ייעוץ פרטני. אין באמור כדי ליצור יחסי עורך דין לקוח.