תביעה נגזרת: מתי בעל מניות תובע בשם החברה

כשנושא משרה גורם נזק לחברה, זכות התביעה שייכת לחברה. אלא שהחלטה על הגשת תביעה מתקבלת בידי אותם אורגנים שאת התנהלותם מבקשים לתקוף. הכשל המובנה הזה הוא שהוליד את התביעה הנגזרת, המוסדרת בסעיפים 194 עד 206 לחוק החברות, התשנ״ט-1999.

מי רשאי, ומה קודם להגשה

סעיף 194(א) קובע כי כל בעל מניה וכל דירקטור בחברה רשאים להגיש תביעה נגזרת, בהתקיים התנאים שבסימן זה. דירקטור נכלל במפורש, בין היתר משום שלרוב יש לו גישה למידע פנימי שבעל מניה אינו יכול להשיג.

התנאי המקדים המרכזי הוא דרישה מוקדמת: לפי סעיף 194(ב), מי שמבקש להגיש תביעה נגזרת יפנה לחברה בכתב וידרוש ממנה למצות את זכויותיה בדרך של הגשת תובענה. הדרישה אינה טופס. היא מסמך שמגדיר את העילה, ותשובת החברה לה היא לעיתים הראיה החשובה ביותר בהליך: החברה רשאית לפעול, לדחות את הדרישה בנימוקים, או להגיש תביעה בעצמה. החוק פוטר מדרישה מוקדמת בנסיבות שבהן היא מיותרת מטבע הדברים, למשל כשברור שהדירקטוריון לא יגיש תביעה נגד עצמו או כשקיים חשש לפגיעה בזכויות החברה.

מבחן האישור

סעיף 198(א) קובע כי תביעה נגזרת טעונה אישור בית המשפט, והוא יאשרה אם שוכנע כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה, וכי התובע אינו פועל בחוסר תום לב. שני התנאים נפרדים ושניהם נבחנים:

• טובת החברה. לא די בקיומה של עילה. יש להראות שניהול ההליך משתלם לחברה, בשים לב לסיכויי הגבייה, לעלות, לפגיעה אפשרית בפעילות ולסעד הצפוי.
• תום לב. נבחן, בין היתר, אם ההליך משמש מנוף בסכסוך אישי בין בעלי מניות, ואם התובע פעל בשקיפות מול החברה.

סעיף 198א מאפשר למי שרשאי להגיש תביעה נגזרת לבקש מבית המשפט, עוד בטרם הגשת בקשת האישור, להורות לחברה לגלות מסמכים הנוגעים להליך. זהו כלי מרכזי, משום שהוא מאזן במידת מה את פערי המידע: בית המשפט ייעתר אם הונחה תשתית ראייתית ראשונית לקיומם של תנאי האישור.

העילות השכיחות

• הפרת חובת זהירות של נושא משרה, לרבות קבלת החלטה בלא תשתית מספקת.
• הפרת חובת אמונים: ניגוד עניינים, תחרות עם החברה, וניצול הזדמנות עסקית שהייתה שייכת לה.
• עסקאות בעלי עניין שאושרו שלא במנגנון האישור הקבוע בחוק.
• חלוקה אסורה, ובכללה דיבידנד שחולק בלא עמידה במבחני החלוקה.
• תביעה נגד צדדים שלישיים שגרמו נזק לחברה, כשהחברה נמנעת מלתבוע אותם.

בבחינת הפרת חובת הזהירות אימצה הפסיקה הישראלית את כלל שיקול הדעת העסקי, שלפיו בית המשפט לא יחליף את שיקול דעתם העסקי של נושאי המשרה בשיקול דעתו שלו, כל עוד ההחלטה התקבלה בתום לב, בלא ניגוד עניינים ועל בסיס מידע. משמעות הכלל היא שהמאמץ הראייתי מופנה לרוב לתהליך קבלת ההחלטה ולא לתבונתה.

ניהול ההליך, פשרה וגמול

לאחר האישור מנהל התובע את התביעה בשם החברה. בית המשפט רשאי להורות בדבר אופן תשלום אגרת המשפט ובדבר כיסוי הוצאות התובע בידי החברה, וקיימים גם מסלולי מימון חלקי. פשרה או הסתלקות מהתביעה טעונות אישור בית המשפט, מן הטעם שהתובע מנהל עניין של אחר. בסיום, ובהתקיים התנאים, פוסק בית המשפט גמול לתובע ושכר טרחה לבא כוחו, בהתחשב בתועלת שצמחה לחברה.

למה זה מגיע לפחות תיקים ממה שאפשר היה לצפות

התביעה הנגזרת דורשת מבעל מניות להשקיע משאבים בהליך שפירותיו יגיעו לקופת החברה, ובעקיפין בלבד אליו. לכן, בפרקטיקה, ההחלטה נשענת פחות על תחושת עוול ויותר על חשבון: מהו הסעד הצפוי, מהי יכולת הפירעון של הנתבעים, האם קיים ביטוח נושאי משרה, ומהו שווי האחזקה בחברה לאחר שהסעד ייכנס לקופתה. חישוב זה, ולא ניסוח כתב הטענות, הוא המקום שבו מתקבלת ההחלטה האמיתית.

האמור במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, נכון למועד פרסומו, ואינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו. כל מקרה נבחן לגופו ולפי נסיבותיו, ואין להסתמך על האמור בלא קבלת ייעוץ פרטני. אין באמור כדי ליצור יחסי עורך דין לקוח.