חוק איסור לשון הרע, התשכ״ה-1965, שממנו נגזרת גם עילת הוצאת הדיבה, נחקק בעולם של עיתונים ורדיו, והוא חל היום על פוסט, על תגובה, על סטורי ועל הודעה בקבוצת ווטסאפ. המסגרת המשפטית לא השתנתה, אבל שלושה דברים כן: קצב ההתפשטות, העובדה שהפרסום נשאר מאונדקס לאורך שנים, ולעיתים קרובות גם העובדה שאין יודעים מי כתב אותו.
ארבע תחנות הכרעה, בסדר הזה
כל תיק לשון הרע נבחן באותו רצף, ובכל תחנה התיק יכול להסתיים. מי שמדלג על התחנות המוקדמות ומתחיל מן השאלה כמה כסף מגיע לו, מגלה בהמשך שהתיק נפל במקום אחר לגמרי.
- האם זו לשון הרע. סעיף 1 לחוק מגדיר דבר שפרסומו עלול להשפיל אדם בעיני הבריות, לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג, לבזותו בשל מעשים או תכונות המיוחסים לו, או לפגוע בו במשרתו, בעסקו או במקצועו. המבחן אינו כיצד הרגיש הנפגע אלא כיצד היה מבין את הפרסום האדם הסביר, ובכלל זה משתמע ורמז לפי סעיף 3.
- האם התקיים פרסום. נדרש שהדבר יגיע לאדם אחד לפחות זולת הנפגע. הודעה ששוגרה לנפגע בלבד אינה פרסום. מנגד, קבוצה סגורה בת עשרות אנשים היא פרסום לכל דבר.
- האם עומדת הגנה. כאן נחתכים רוב התיקים, והפירוט בהמשך.
- מהו הסעד. פיצוי, הסרה, תיקון או התנצלות, ולעיתים שילוב.
ההגנות, ומה הן באמת דורשות
אמת הפרסום. סעיף 14 לחוק מקנה הגנה כאשר הדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי. שני התנאים מצטברים, וזו נקודה שרבים מפספסים: אמת בלבד אינה מספיקה. הסעיף מוסיף שפרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש לא ישלול את ההגנה. נטל ההוכחה לאמיתות הפרסום מוטל על המפרסם, לא על הנפגע.
תום לב. סעיף 15 מונה שורה של מצבים שבהם פרסום שנעשה בתום לב מוגן, ובהם הבעת דעה על התנהגותו של בעל תפקיד ציבורי, ביקורת על יצירה או על פעולה שהנפגע עשה בפומבי, תלונה שהוגשה לרשות מוסמכת, ופרסום שהיה חובה לעשותו. זו ההגנה השכיחה בפרסומי רשת.
החזקות שבסעיף 16. הן שקובעות בפועל את גורל הגנת תום הלב. פרסום שלא חרג מן הסביר בנסיבות נהנה מחזקה של תום לב. מנגד, חזקה שהפרסום נעשה שלא בתום לב אם הדבר לא היה אמת והמפרסם לא נקט אמצעים סבירים לבררו, אם התכוון לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה, או אם לא האמין באמיתות הפרסום. מכאן שהשאלה המעשית בהגנה אינה מה חשב המפרסם, אלא מה בדק לפני שפרסם.
הסעד הכספי
סעיף 7א לחוק מאפשר פסיקת פיצוי בלא הוכחת נזק. הסכומים הקבועים בו הם חמישים אלף שקל, ובפרסום שנעשה בכוונה לפגוע כפל הסכום, והם צמודים למדד ומתעדכנים ב-16 בכל חודש, כך שהתקרה בפועל גבוהה מן הנקוב בחוק. שלוש הערות מעשיות: הפיצוי הוא תקרה ולא סכום מובטח, בית המשפט שוקל את חומרת הדברים, את היקף התפוצה, את מעמד הנפגע ואת התנהגות הצדדים לפני הפרסום ואחריו; בדרך כלל הסכום שנפסק נמוך משמעותית מן התקרה; ולצד הפיצוי הסטטוטורי אפשר לתבוע נזק ממוני מוכח, שאינו כפוף לתקרה כלל, כגון אובדן לקוחות או ביטול התקשרות.
נקודה נוספת שמשנה את גובה התביעה: פרסומים נפרדים הם עילות נפרדות. סדרת פוסטים בפלטפורמות שונות אינה בהכרח פרסום אחד. מנגד, החוק קובע שלא יתקבל פיצוי בלא הוכחת נזק יותר מפעם אחת בשל אותה לשון הרע.
מי רשאי לתבוע, וכמה זמן יש
זכות התביעה אינה שמורה ליחידים בלבד. גם תאגיד יכול להיפגע מלשון הרע, ופגיעה במוניטין מסחרי היא ראש נזק מוכר. מנגד, סעיף 4 לחוק עוסק בלשון הרע על ציבור, ושם התביעה האזרחית מוגבלת: קבוצה גדולה ובלתי מסוימת אינה מקימה עילה אישית לכל מי שנמנה עליה.
התביעה האזרחית היא עוולה נזיקית, וחלה עליה תקופת ההתיישנות הכללית של שבע שנים. זה נשמע ארוך, וזו טעות נפוצה. הראיות בפרסום מקוון מתיישנות הרבה לפני העילה: פוסטים נמחקים, חשבונות נסגרים, נתוני תפוצה אינם נשמרים, ופלטפורמות אינן מחזיקות רישומים לנצח. המסלול הפלילי, לעומת זאת, כפוף למועדים קצרים בהרבה משלו. בפועל, מי שממתין שנה שוקל תיק אחר לגמרי ממי שפעל בשבוע הראשון.
כשלא יודעים מי פרסם
זו הבעיה המעשית הגדולה ביותר בפרסום מקוון. ברע״א 4447/07 מור נ׳ ברק אי.טי.סי קבע בית המשפט העליון כי בהיעדר הסמכה מפורשת בחוק אין סמכות להורות לספקית גישה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, וכי על המחוקק להסדיר את הסוגיה. ההלכה הזו עומדת בעינה, וההסדרה טרם נעשתה. מה שכן קיים:
- פנייה לפלטפורמה בנוהל הודעה והסרה. פלטפורמה שסירבה להסיר לאחר שהובאה לידיעתה טענה מבוססת עשויה למצוא את עצמה צד להליך, ומשם נפתחת דרך להליכי גילוי מסמכים.
- המסלול הפלילי. פרסום בכוונה לפגוע לשני בני אדם או יותר הוא עבירה לפי סעיף 6 לחוק. תלונה במשטרה מפעילה סמכויות חקירה שאינן עומדות לאזרח, ובהן איתור מקור הפרסום.
- ראיות נסיבתיות. סגנון כתיבה, ידיעה על פרטים שרק מעטים מכירים, עיתוי ביחס לאירוע מוכר, וחשבונות מקושרים.
מה לעשות בשעות הראשונות
לתעד את הפרסום במלואו: צילום מסך הכולל את הכתובת המלאה, את התאריך ואת השעה, את מספר הצפיות, השיתופים והתגובות, ואת פרופיל המפרסם. לשמור את הקישור ואת גרסת המטמון. לא להגיב לפרסום ולא להתכתב עם המפרסם, שכן התגובה עצמה עלולה להפוך לראיה ולעיתים אף לעילה נגדית. לא לדרוש הסרה בעצמכם לפני שהפרסום תועד, משום שמחיקה מהירה מותירה נפגע בלי ראיה. ולזכור שמחיקת הפרסום אינה מוחקת את עילת התביעה שכבר קמה.
הסרה מן הפלטפורמה, והסרה מן החיפוש
אלה שני הליכים נפרדים, ורבים מבלבלים ביניהם. הסרה מן הפלטפורמה מסלקת את הפרסום מן המקור. הסרה מתוצאות החיפוש מסלקת את הקישור אליו, אך הפרסום עצמו נשאר במקומו. מי שמשיג את הראשונה בלבד עשוי לגלות שהתוצאה ממשיכה להופיע בחיפוש חודשים אחר כך, ומי שמשיג רק את השנייה נשאר עם פרסום חי שממשיך להיות משותף. בתיק שמנוהל נכון שתי הפניות נעשות במקביל, ולצידן בקשה מבית המשפט לצו הסרה לפי סעיף 9 לחוק כאשר הפנייה הישירה לא הועילה.
מכתב ההתראה, ומתי הוא עובד נגדכם
פנייה מנומקת בטרם הגשה היא במקרים רבים הדרך המהירה והזולה להסרה ולתיקון, והיא גם משפיעה בהמשך: החוק מכיר בהתנצלות ובתיקון כשיקולים להקלה בפיצוי לפי סעיף 19, ובמקרים מסוימים שולל הגנה ממי שסירב לפרסם תיקון. מנגד, מכתב שנשלח בלי שהפרסום תועד, או שמנוסח באופן שמזמין הפצה נוספת, עלול להרחיב את התפוצה במקום לצמצמה. בפרסומים ויראליים זהו שיקול ממשי.
ומן הצד השני: לא כל פרסום שלילי הוא לשון הרע
ביקורת צרכנית עניינית, הבעת דעה על התנהלותו של בעל תפקיד, תלונה לרשות מוסמכת ופרסום שהיה חובה לפרסמו הם פרסומים שהחוק מגן עליהם. תביעת דיבה המוגשת כדי להשתיק ביקורת לגיטימית נבחנת בבתי המשפט בעין ביקורתית, והנתבע בה אינו חסר הגנה. גם כאן העבודה מתחילה באותו מקום: מה בדיוק נכתב, מה מתוכו עובדה ומה דעה, ומה נבדק לפני הפרסום.
פורסם עליכם, או שהוגשה נגדכם תביעה
המשרד מנהל הליכי לשון הרע בשני הצדדים: בייצוג נפגעים, לרבות איתור מפרסם אנונימי והסרת פרסום, ובהגנה על נתבעים בתביעות דיבה.
לשון הרע ופגיעה בשם הטובמאמרים נוספים במרכז הידע
האמור במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, נכון למועד פרסומו, ואינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו. כל מקרה נבחן לגופו ולפי נסיבותיו, ואין להסתמך על האמור בלא קבלת ייעוץ פרטני. אין באמור כדי ליצור יחסי עורך דין לקוח.